סיפורי שואה, משפחות מנדלסון שפיץ

יום השואה תשפ"ו.

ימים מבלבלים - מלחמה, שגרה, עבודה, חגים. ובתווך יום של זיכרון. יום של התייחדות.

הזיכרון נמצא שם תמיד.

הסבים והסבתות שלי כולם היו ניצולי שואה. מהמשפחות שלהם לא נשארו רבים - משפחות שלמות שנעלמו. אצלנו במשפחה השואה היא זיכרון חי; הסיפורים תמיד היו חלק מהחיים, לא נשמרו רק ליום השואה.

וחלק מהחיים, חלק משמעותי מאוד, הוא העובדה שכל ארבעת בניי משרתים בימים אלה בצבא ההגנה לישראל - אחד בסדיר ושלושה במילואים. זה מדאיג, מלחיץ, מדיר שינה וביום כזה גם ממלא גאווה, נותן כוחות ומעניק חמצן.

כי כמו שאמר הנשיא בנאומו הערב, הסבים והסבתות שלי לבשו מדי אסיר וסבלו תחת משטר האימים, והילדים שלי (ובעלי) לובשים מדי צה"ל בגאווה.

הילדים שלי שרים הערב את התקווה בגאווה ועם כוחות לעתיד טוב, לבושים מדים - בעזה, בבקעה, בלבנון ובצפון.

סבתא רבקה הייתה אומרת שניצחנו את הנאצים, ושאנחנו מיליונרים – כי יש לנו משפחות, ילדים, המשכיות, ואנחנו חיים. וזה ממש כך. לילדים שלי יש סבא וסבתא, דודים ובני דודים, זה כל כך ברור ופשוט. להורים שלי לא היה את כל זה...

אז את הקושי והקיטורים אשאיר לימים אחרים.

והיום אני נשארת בכוחות, בתקווה, בחיים, ובאנחת רווחה שאנחנו חיים במדינה שלנו, עם צבא משלנו,

ועם תפילה גדולה שמתוך הזכרון נשאב כוחות ונשכיל לשמור על מה שיש לנו ולהיטיב לעצמנו ולסביבתנו עוד יותר.

(בתמונה סבא דוד וסבתא שרה האהובים עם אביגיל הנינה הראשונה שאחריה יהיו עוד רבים ב"ה)

ותמונת הנינה וחמשת הלוחמים

"זיכרמן קוראים לה" -

לעילוי נשמת סבא דוד.

*

כבר כמה חודשים שהוא במטהאוזן,

מהלך כמו מת-חי.

לא יודע איזה יום היום,

מסתכל על הגוף הדק והחולה שלו - ולא מבין של מי הוא.

חושב שוב ושוב איך בכלל נקלע לכאן.

אבל כשהוא שומע שקבוצת הנשים שעומדת היום למיון בשערי המחנה,

הגיעה מהונגריה -

נזרק בו ניצוץ חיים.

הוא יודע שזה כרוך בסיכון,

אבל הולך - מחפש.

אולי אחותו שם?

נדחף ונדחק ושואל ומברר.

אבל לא.

היא לא שם.

במקומה, הוא רואה נערה מהעיר שלו, צעירה ממנו בכמה שנים.

והוא כבר יודע - יש סיכוי טוב שהיא,

תתמיין למוות.

היא לא מבינה למה הוא מושך אותה,

דוחף אותה לצאת משם מהר.

היא גם לא מבינה מדוע הוא אוסף את אחת מהגוויות שזרוקות במחנה,

וגורר אותה לפינה נסתרת.

שם בצד, נסתרים מעיני הזקיפים,

הוא מצווה עליה ללבוש את בגדי האסיר שעל הגוויה.

"שקט" הוא אומר, "שלא יראו אותנו".

"ואת השיער - מתחת לכובע!, מהר מהר!".

תוך דקות היא לבושה כאסיר,

מחופשת לגבר.

הוא וחבריו מפנים לה מקום בביתן.

עד סיום המלחמה הוא שמר עליה.

"היא גרה כאן קרוב,

בניו יורק"

הוא מספר בקול יום יומי, אך קצת נרגש למראיינת.

"זיכרמן קוראים לה, כלומר שם המשפחה".

ואני מביט בו מספר.

הוא גאה במה שעשה, אבל לא יוצא מגדרו.

כאילו ברור שעשה מה שצריך היה להיעשות.

מעולם לא סיפר על זה, רק בראיון ההוא.

ולי, נכדו, אין מילים.

רק השתאות,

כמעט אין סופית.

לא רק מהגבורה,

אלא מהפשטות והבהירות,

של אדם הנתון בתופת,

שלא זוכר אפילו מי הוא,

אבל יודע מה עליו לעשות.

ע"פ עדותו של סבא דוד

על קדיש וגמרא בפריז / סיפור על סבא שרגא

*

"אחרי חמש שנים במחנות העבודה,

ואחרי שכל העולם שהכרתי נמחק,

כולל הוריי, אחי ואחיותי וכל משפחתי-

מצאתי את עצמי לבד בפריז. פליט. תת אדם.

עבדתי במכבסה, ובמעט כסף שחסכתי קניתי לי אופנוע.

הייתי בחור ממשפחה חסידית, בן 24, בלי שיניים, עם עצמות שבורות בכל הגוף-

שראה מה הקב"ה עושה ולא רוצה לשמוע ממנו יותר.

בכל ערב, הייתי עולה על האופנוע ונוסע כמו משוגע-

בתקווה שהמוות המתוק ייקח גם אותי אליו.

היה משהו אירוני בזה שחמש שנים, במחנות, נאבקתי כדי לחיות-

ודווקא בפריז, חיפשתי את המוות.

יום אחד, הלכתי להסתפר אצל חבר, יהודי.

באמצע התספורת, נכנס חבר של הַסַּפָּר.

היה לו יארצייט והוא חיפש מניין.

אני, הייתי רחוק מכל זה,

והעמדתי פנים שאני לא יודע מה זה יארצייט, ומה זו תפילה ומה זה קדיש.

אבל הַסַּפָּר, הכיר אותי.

'שרגא, יארצייט! בוא נלך להשלים מניין' הוא אמר.

אני סרבתי.

הַסַּפָּר הניף את המספרים מעל ראשי,

ובבת צחוק אמר שאם לא אבוא הוא ידקור אותי.

הוא דחף, הבחור עם היארצייט משך-

אז הלכתי איתם.

התנאי שלי היה שכיפה אני לא שם על הראש.

זה לא.

התפללנו מנחה, אמרנו קדיש, ואני רציתי להישמט וללכת משם.

היינו עשרה בדיוק, ואחד היהודים בבית הכנסת לחץ-

'יש גם ערבית עוד עשרים דקות, אל תברח לנו..'

כאב לי עליהם ונשארתי.

בין מנחה לערבית, אחד היהודים המבוגרים בחבורה לימד סוגיית גמרא.

הכרתי את הסוגיה הזו היטב.

התחלתי ללמוד גמרא בגיל 7, שני דפים גפ"ת ביום.

מבבא מציעא והלאה.

בערב, אבא שלי אלתר יששכר הי"ד,

היה חוזר מהעבודה,

ממלא גיגית במים קרים, מעיר אותי,

רוחץ את פני ורגלי כדי שאתעורר-

ואז חוזר איתי על הסוגיה.

זה היה לימוד התורה היומי שלו, והחזרה שלי על החומר של בית הספר.

אחרי שלומדים ככה,

גם חמש שנים במחנות לא משכיחים את הסוגיות.

אבל המלמד בבית הכנסת הקטן בפריז, לא היה אבא שלי,

ולא הרב שלי -

הוא, לימד את הסוגיה בצורה עקומה לגמרי.

הוא, לא הבין אותה, ולכן דחק להסביר הסברים משונים בסוגיה.

אני, ישבתי שם בלי כיפה ועשיתי את עצמי כמי שלא מבין מילה.

אלא שבשלב מסוים השתגעתי,

זה היה כל כך עקום שהייתי חייב לומר משהו.

תקנתי אותו.

כולם הביטו בי משתוממים, הסגרתי את עצמי -

הם הבינו שאני ממשפחה חסידית, שאני יודע סֵפֶר, והם- הרי חיפשו מורה.

'אם אתה יודע את הסוגיה כל כך טוב- תלמד אתה!'

הם ביקשו.

ואני, שלא פתחתי גמרא יותר מחמש שנים, בלעתי את הרוק.

היה בי רצון ללמוד וללמד, אבל גם דחיה חזקה מהא-לוהים וממה שעשה לי.

'אני מוכן ללמד, אבל בלי כיפה!'

יריתי את התשובה.

הם - צחקו.

'מה איכפת לנו כיפה?' אמרו לי.

'רוצים ללמוד ואתה יודע ללמד, אז קדימה'.

בידיים רועדות אחזתי שוב בגמרא,

קראתי בניגון של אבא והסברתי כפי שהסביר הרב בחיידר.

הסוגיה התיישבה,

דבר דבור על אופניו.

ונשארתי לערבית, שוב בלי כיפה.

ביציאה מבית הכנסת,

תפס בזרועי יהודי מבוגר.

הוא שאל מי אני ואצל מי למדתי.

אני?

נכד של ר' אלי זינגר, אב"ד קאליש.

למדתי בחיידר של חסידי אלכסנדר בבנדין.

היהודי הביט בי בעיניים עגולות, גדולות.

'הכרתי את סבא שלך' הוא אמר.

'למדתי אצלו גמרא בשבתות.

לימדת כל כך דומה לו..

הרגשתי שאנחנו מכירים'.

הוא, חייך חיוך טוב.

אני, בפרצתי בבכי.

התרגשתי מאוד וביקשתי שיספר עוד ועוד על סבי.

וכשהלכתי, פסוק אחד שלימד אותי אבא התנגן לי בראש:

"נֵצַח יִשְׂרָאֵל, לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם".

הבנתי שאם מישהו עוד מכיר את סבי,

ואם מישהו עוד זוכר איך לימד,

אז העולם לא נחרב לגמרי.

העם שלנו חי - וגם אני יכול לחיות.

ומאז, אני הולך עם הידיעה שיש לנו עם חי,

ויש לנו תורה ש'מחזרת אחר אכסניה שלה' ומעוררת אותם אליה.

והקב"ה?

זה לקח עוד כמה שנים. בסוף השלמנו.

אבל כל לילה, במיטה, אני עושה איתו 'בית דין':

אני מונה את חובותיי ומזכיר לו את חובותיו.

ותמיד אני יוצא זכאי.

אין ספק- הוא חייב לי."

תהא נשמתו של סבא ושל כל משפחתו הי"ד צרורה בצרור החיים.

יום הקדיש הכללי.

אז היום בתפילת שחרית חשבתי על אביו של אבי, סבא דוד ע"ה.

סבא נולד ב-1918 בברגסז, הונגריה.

הוריו - אליעזר וציפורה שפיץ

אחיו - אווה, בלה, מרטון, שמואל, בטי, מרים

- נרצחו על ידי הנאצים בתאריך לא ידוע.

אנחנו אפילו לא יודעים איך קראו לבני ובנות הזוג של האחים שחלקם היו נשואים וכמה ילדים היו להם.

ב-5.10.39 גויס סבא לצבא ההונגרי, לעבודות כפיה.

מכיוון שהיה יהודי לא נתנו לו נשק והעסיקו אותו בעבודת מוות - חפירת שוחות קידמיות עבור החיילים ההונגרים - בחזית הרוסית.

בתחילת שנות ה-40 סבא נפל בשבי הרוסי, ובשנת 42 נשבה על ידי הנאצים.

יחד עם עוד יהודים שעברו מסע דומה לו, הוא הועסק במחנות עבודה נוראיים שאנו לא יודעים את שמם, נכלא לתקופה ארוכה במאוטהוזן ומשם יצא למסע המוות הנורא.

במסע המוות פגש סבא את אחיו בנימין - לראשונה לאחר כ-5 שנים.

הם צעדו יחד במשך מספר שבועות ובבוקר ה-26 לאפריל 1945, כשבועיים לפני סוף המלחמה נרצח בנימין בירייה במעשה של גחמה מצד חייל נאצי.

לאחר המסע שוחרר סבא בידי הצבא הרוסי.

עם סבא היו שמונה חברים מהונגריה שעשו איתו חלקים גדולים מן המסע וכולם נהרגו.

בסרטון המופיע בקישור המצורף (בתגובה ראשונה) הוא מונה את שמותיהם ומספר את סיפורם.

חשבתי עליו הבוקר, כי לאורך כל מסעותיו המזוויעים הוא שמר על התפילין שלו.

למיטב ידיעתי, החפץ היחיד שהיה איתו לאורך כל המלחמה (ועדיין עמנו!) הן התפילין - שתמונתם מצורפת לפוסט.

אז אתמול בלילה פרשתי את פרשיות התפילין של ראש (שרק אותם יש לנו) בבית על השולחן והיום חשבתי מה זה אומר לי ומה המסר שצריך לעבור מכאן ישר אל הקב"ה.

וחשבתי על שני הפסוקים הבאים:

כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ. (תהילים מד, יח)

וּבְכָל זֹאת שמְךָ לֹא שכָחְנוּ. נָא אַל תִּשכָּחֵנוּ. (מתוך הסליחות)

סיפורן של התפילין מסופר בדרכו הצנועה והדחוסה של סבא בדקה 25 בסרטון המצורף בתגובה הראשונה (לכל המעוניין - יש כתוביות)

הביתה / משהו על סבא

א.

לסבא, היו געגועים עזים למה שהיה 'שם',

לעולם של לפני המלחמה,

של לפני השואה.

ידעתי את זה כי ביליתי איתו המון.

כמעט בכל יום,

אחרי הגן או אחרי בית ספר הייתי בא אליו,

לקבל סוכריה ולשמוע סיפורים.

"סבא, תספר לי סיפורים על השואה" הייתי מבקש.

אהבתי את סיפוריו, הם אמנם היו קשים ואולי לא מתאימים לגילי, אבל אהבתי את התושיה שסבא גילה בסיפורים,

איך הוא ברח, איך הוא 'תחמן' איזה נאצי, או איך ברגע האחרון ניצל ממוות.

כשביקשתי סיפור על על השואה, סבא היה מושיב אותי על הספה ואומר:

"אני אספר לך,

אבל כדי שתבין מה קרה בשואה,

אתה חייב להבין מה היה לפניה ואיך היו נראים החיים שלנו שם".

ככה, הייתי יושב ומקשיב,

לסיפורים על דודותיו,

על אחיו הקטן אברהם, שחום העור ("בדיוק כמוך" היה סבא מפטיר),

על בית הכנסת הגדול של בנדין

וגם על הקלויז של חסידי אלכסנדר שהיה בחצר סבו של סבא.

כשסבא היה מתאר את בנדין,

הוא היה נשאב.

מיד הגיעו גם הניגונים שהתחיל לשיר.

ניגונים ששמע מאימו ששמעה מאימה,

מיד הגיעו גם המתכונים, איך הכינו ריבה, וכיצד מרחו שומן אווזים על הלחם.

בעצם, כשהתחיל לדבר על זה, לא ניתן היה לעצור אותו.

אמנם הייתי ילד צעיר,

אבל לא הייתי צריך הסבר,

הבנתי לבד-

שסבא מתגעגע.

הוא אמנם זקן וגיבור ובעל תושייה,

אבל הוא גם נשאר קצת ילד-

שלקחו לו את אבא ואמא.

ואת הבית.

ב.

געגועיו של סבא לעולם שהיה , הגיעו לכדי ביטוי סוריאליסטי וקצת קיצוני בעניין אכילת הגפילטע פיש.

לסבא היה חשוב שאוכל גפילטע,

מאוד היה לו חשוב.

הוא היה משגע אותי שבת אחרי שבת שאוכל את הקציצות האפורות עם הגזר הכתום וציר הדגים.

אבל אותי, ילד ישראלי מהשומרון- זה פשוט הגעיל.

לא היייתה לי בעיה לחתוך איתו את הקרפיון, לטחון אותו, לעגל את הקציצות,

אבל לאכול - זה לא!

אלא שסבא התעקש.

היום אני יודע לומר שההתעקשות הייתה משונה, ואולי נבעה מעולמו שנשבר,

אבל כך היה.

שבת אחת,

ההורים שלי נסעו לאיזו שמחה, ואני, אחי ואחיותי הלכנו לאכול אצל סבא.

ושוב חזר התסריט עם הגפילטע; ובהגזמה..

באותה שבת,

אחרי שסירבתי פעם ושתיים לאכול, סבא הסתכל עלי באכזבה ואמר:

"בסדר אל תאכל.

אבל תדע לך שאם לא תאכל אז לא יהיה לך מוח של יהודי.

לא תוכל ללמוד גמרא,

וגם לא לשחק שח-מט!"

עבורי, ילד בכיתה ב' או ג' זה היה הדבר הכי נורא שיכולתי לשמוע מממנו.

בשניות שהיו לי לחשוב,

בוודאי דמיינתי את עצמי כמין יהודי למחצה שלא יודע לפתוח את הגמרא הגדולה- כמו סבי,

ואפילו לא יודע לשחק בלילות איזה משחק שחמט הגון.

ובכן,

אכלתי את הגפילטע.

עם דמעות מלוחות אכלתי את הגפילטע.

עד היום אני זוכר את הטעם של הדג שהתערבב עם הדמעות.

(ודווקא היה לי מאוד טעים כך שעד היום אני מכור לקציצה האפורה)

ומה בעניין קבלת המוח של היהודי, אתם שואלים?

ובכן, אחרי אותה סעודה שבתית יצאתי עם סבא לטיול ביישוב.

זו הייתה שבת פרשת 'שירה' ומרוב התלהבות תמימה מהמוח החדש שקיבלתי -

חידשתי באוזניו חידושים נפלאים ב'שירת הים'.

החידושים נבעו זה מזה והתשרגו זה בזה, כמו שרק מוח יהודי רענן וטרי יכול להמציא.

וסבא?

הוא שמח באותו טיול ובאותם דברי תורה מאוד.

ממרחק השנים נדמה לי שכך נראה מי ששב,

ולו לרגע- הביתה.