אל תהלכו עלינו אימים כדי להצדיק את המשך המלחמה בעזה - התשובות
- avi mendelson
- 28 באוג׳
- זמן קריאה 7 דקות
תשובה למאמר:
במאמר שכתבו ראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין ואודי אבנטל התייחסו לטענות הממשלה והציגו אותן כשגויות - אז להלן התייחסות להתייחסות
הרתעה
הטיעון: הסכם ללא כניעה מוחלטת של חמאס והישארותו בעזה, ירסקו את ההרתעה של ישראל באזור לדורות, ויתמרצו את כל אויבנו לחטוף ישראלים, כדי לחלץ מישראל מחירי עתק.
טיעון נגדי: ההרתעה הישראלית חזקה היום כפי שלא הייתה כבר שנים, ובהחלט מאפשרת לישראל לעצור את המלחמה. הניצחון המוחץ מול חיזבאללה, המכה העוצמתית שספגה איראן במלחמת 12 הימים, עריפת צמרת החמאס בעזה ומחוצה לה, והמחיר חסר התקדים בהרס רובה של הרצועה - כל אלה משדרים עוצמה כלפי כל אויבינו. כל מי שתכנן לאתגר את ישראל, במיוחד באמצעות חטיפת ישראלים, יהסס מעתה, לאחר שחזה במחיר הנורא ששילמו הפלסטינים בעזה על טבח 7 באוקטובר. את ההיפוך בעוצמת ההרתעה של ישראל משקפת אולי יותר מכל המציאות בלבנון, כאשר לפני המלחמה ממשלת ישראל חששה להסיר אוהל של חיזבאללה שהוקם בתוך שטחנו, וכיום תוקפת בכל רחבי לבנון, כולל בביירות, ללא תגובה מצד חיזבאללה. יתרה מכך, רבים מבני השיח באזור עמם אנו נפגשים, מביעים חשש מ"עוצמת היתר" הצבאית של ישראל וממה שהם מכנים "הגמוניה ישראלית" במזרח התיכון.
התשובה: המאמר טוען כי ההרתעה הישראלית חזקה מאי-פעם על סמך שינויי התנהגות “לפני/אחרי 7 באוקטובר”. אך הרתעה נבנית לאורך זמן וגם מושפעת ממסרים ומדיניות — וויתורים חד-צדדיים נתפסים לעיתים כחולשה. ההתנתקות (2005) לוותה בזינוק בירי: מ-401 רקטות ב-2005 ל-1,722 ב-2006, ובהמשך אלפים בשנים 2007-2008; חמאס קרא לכך “ניצחון” והגביר את חוצפתו הצבאית. גם נסיגת לבנון (2000) הוצגה ע״י נסראללה כסימן ל“קורי עכביש”, נרטיב שהזין את ביטחונו עד מלחמת 2006. המסר ההיסטורי: כוח צבאי לבדו אינו מבטיח הרתעה יציבה; מדיניות נתפסת משפיעה לא פחות.
שבעה באוקטובר נוסף
הטיעון: אם לא נכריע לחלוטין את חמאס ונותיר אותו בעזה על יכולותיו הצבאיות השיוריות, פשיטות לשטחנו, בדומה ל-7 באוקטובר, יתרחשו שוב ושוב, או כדברי ראש הממשלה נתניהו: "אתם רוצים עסקת שחרור חטופים שמשאירה את החמאס במקום, שיוכל לחזור על מעשי האונס, על מעשי הרצח על החטיפות, על הפלישות?"
טיעון נגדי: ההפחדות האלו מתעלמות מכך שגם 7 באוקטובר 2023 כנראה לא היה מתרחש, אם לא היה מחדל מודיעיני, צבאי-הגנתי ומדיני חמור ביותר. יתרה מכך, ההפחדות בעצם מניחות כי שנתיים של לחימה עצימה ביותר בעזה לא השפיעו על יכולות חמאס, למרות שלפי כל סטנדרט צבאי, צה"ל הכריע את חמאס כמסגרת צבאית מאורגנת, והותיר אותו עם יכולות גרילה בלבד. מצד שני, למרות שהממשלה מסכלת ועדת חקירה ממלכתית, יש להניח שלמדנו את הלקחים: צה"ל יהיה פרוס בכוחות מספיקים על הפרימטר, שיהפוך ל"שטח הריגה" עבור כל מי שיתקרב לגדר, ויוכל לספק הגנה מיטבית ליישובי העוטף מול אויב חלש בסדרי גודל ממה שהיה ב-7 באוקטובר. הדרג המדיני, מצדו, לא יחלק כספים לחמאס, לא יראה בו נכס ולא יחזק אותו. אגב, לחיזבאללה נותרו יכולות פי כמה וכמה מאיימות משל חמאס, ועזה הוכתה פי כמה וכמה מלבנון. ועדיין, הדמגוגיה של נתניהו מסבירה לנו כי דווקא מול חיזבאללה אנחנו יכולים להגן על עצמנו, בעוד שבעזה אנחנו, לכאורה, "חסרי אונים".
ובסוגיית מיטוט שלטון חמאס והכרעתו - ארגוני טרור לא ניתן להשמיד, אלא באמצעות החלפת המסגרת האזרחית שלטונית בתוכה הם פועלים. באיו"ש, ישראל לא מיגרה את חמאס גם אחרי שני עשורים של שליטה מלאה בשטח, וגם בעזה זה לא יקרה אם לא נקים מסגרת שלטונית חלופית - נושא שממשלת נתניהו מסרבת בתוקף לעסוק בו כבר שנתיים.
המציאות ההיסטורית: הטענה שהכשל של 7.10 נבע “רק” ממודיעין/מדיניות, ולכן די בלקחים + פריסה ביטחונית כדי למנוע חזרה — מתעלמת מעובדה היסטורית: כשלים אינם חד-פעמיים. 1973 הוכיחה שה“קונספציה” מתרסקת כשאויב מנצל הנחות יסוד; ואם הארגון היריב נשאר בעל גרעין יכולות, הוא מתארגן מחדש. כך אחרי 2014 ולאורך 2024-2025 נרשמה התארגנות מחודשת של חמאס בצפון הרצועה (ג׳באליה/עיר גזה) שהצריכה חזרות צה"ל לשטחים שכבר “טוהרו”. משמעות הדבר: ללא הכרעה שמנטרלת יכולת התעצמות, לא ניתן לשלול תרחישים עתידיים חמורים.
לא נוכל לחזור ולהילחם
הטיעון: אם נעצור את המלחמה, לא נוכל לחזור אליה. ארצות הברית והעולם לא יאפשרו לנו.
טיעון נגדי: אחרי 7 באוקטובר אין כוח בעולם שיכול למנוע מישראל לפעול נגד איום מתהווה מצד ארגון טרור שקורא להשמדתה. נהפוך הוא, העולם מבין כי ישראל לא תוכל לקחת סיכונים על ביטחונה וביטחון תושביה סביב רצועת עזה, ולא מצפה ממנה לשבת בחיבוק ידיים מול איומי טרור והתעצמות של חמאס, גם אחרי המלחמה. מהסיבה הזאת, ישראל קיבלה ערבויות אמריקניות מממשל ביידן ("מכתב צד") כי תוכל להמשיך לסכל איומים בלבנון גם אחרי הפסקת האש עם חיזבאללה, וקל וחומר שתוכל לקבל מכתב צד התומך בזכותה להגנה עצמית מול חמאס, מממשל טראמפ האוהד, במקרה של עזה.
המציאות ההיסטורית: הטענה ש“העולם לא ימנע” מישראל לשוב ללחימה לאחר הפסקה נשענת על מכתבי-צד והבנות — אך היסטורית, לחצים בינלאומיים כן בלמו מהלכים: החלטה 1701 (2006) עצרה את מלחמת לבנון וקבעה מגבלות פריסה; ב-מאי 2021 נשיא ארה״ב דרש בפומבי “דה-אסקלאציה היום” בדרך להפסקת אש, לאחר רצף שיחות עם רה״מ. התובנה: לגיטימציה חיצונית משתנה פוליטית, ואינה צ׳ק פתוח לחידוש אוטומטי של מערכה.
שחרור כל החטופים
הטיעון: חמאס ישמור בידיו חטופים כביטוח לשרידותו, ולא יחזיר את כולם אף פעם.
המציאות: גם אם חמאס לא יחזיר את כולם בבת אחת, כל חטוף ששב - הוא חיים שניצלו, עולם ומלואו. יתרה מכך, לא ברור איזו תעודת ביטוח חמאס יקנה לעצמו באמצעות החזקת חטופים, שכן ברור כי כל עוד ישנם חטופים בעזה לישראל תהיה לגיטימציה לחזור למלחמה. חשוב לזכור, חמאס הציע את החזרת כל החטופים על בסיס אינטרס עליון שלו לסיים את המלחמה.
המציאות ההיסטורית: אכן, כל חיים שניצלים — עולם ומלואו; אך היסטורית חטופים הם מנוף מתמשך. עסקת שליט (2011) כללה שחרור 1,027 אסירים, והוערך כי הדבר עודד ניסיונות חטיפה עתידיים והעצים את מעמד חמאס; ב-2025 אף הודגש בהקשרים פוליטיים שדמויות בכירות משוחררות מהעבר קידמו מתקפות מאוחרות. מסקנה: שחרור כולל ללא שינוי מאזן הכוח משדר תמריץ מסוכן על חטיפות עתידיות.
המחירים יהיו לשווא
הטיעון: אם חמאס יישאר בעזה דם החיילים שנפלו נשפך לשווא.
טיעון נגדי: חיילנו נלחמו ונפלו למען שתי מטרות: פירוק יכולות חמאס והשבת החטופים. את הפירוק הצבאי ביצענו במידה רבה: ההנהגה הצבאית חוסלה, תשתיות הטרור העיקריות הושמדו, ומה שנותר הוא לממש את המשימה העליונה השנייה - השבת החטופים. יתרה מכך, דווקא השבת החטופים היא שתעניק משמעות אמיתית לגבורת הנופלים ותוכיח שוב את הסולידריות בחברה הישראלית ואת המחויבות העליונה של המדינה וצה"ל לגורלם ולביטחונם של כל אזרחי ישראל.
המציאות ההיסטורית: הטענה שמטרות הלחימה “כבר הושגו”, ולכן יש להתמקד רק בהשבת החטופים — מתעלמת מדפוס מחזורי: לאחר עופרת יצוקה (2008-2009) ולאחר מכן צוק איתן (2014), ללא שינוי יסודי בסביבה האסטרטגית, חזרו סבבים קשים (2018, 2021). ההיסטוריה מלמדת שמיצוי חלקי של יעדים ביטחוניים נוטה להשאיר פתח להסלמות עתידיות — ובמבט הזה, יציאה מוקדמת נתפסה בציבור לא אחת כהקרבה “לשווא”.
חזרת תושבי העוטף
הטיעון: אם חמאס לא יוכרע ועזה לא תפורז לגמרי, תושבי העוטף לא יסכימו לחזור לבתיהם, והנגב המערבי לא ישתקם.
טיעון נגדי: למעט ארבעת יישובי האסון: נחל עוז, ניר עוז, כפר עזה ובארי – רוב תושבי העוטף חזרו לבתיהם, ורבים מאילו שעדיין לא, ממתינים דווקא לסיום המלחמה כדי לחזור. אם שואלים את תושבי העוטף, רוב מוחלט שלהם מעדיף את השבת החטופים על פני המשך מלחמה אין-סופית. תושבי הנגב סומכים על ההגנה שצה"ל יספק להם על בסיס לקחי 7 באוקטובר, ומבינים שהמשך הלחימה, אם יידרש, נכון וראוי יהיה לעשותו אחרי שהחטופים כולם שבו הביתה.
לסיכום, עם ישראל צריך להבין כי עלויות המשך המלחמה, כיבוש עזה וממשל צבאי, אליהם דוחף הדרג המדיני, בניגוד לרוב ברור בעם ולעמדת הדרגים המקצועיים בצה"ל ובשב"כ, יהיו גבוהות בדם, בדמים ובדימום במעמדה של ישראל בעולם. זאת, בזמן שההישגים, לעומת המציאות הנוכחית, מוטלים בספק רב. לכן הם אינם מצדיקים חיי חיילים נוספים, הפקרה של החטופים, עשרות מיליארדים מכספי משלמי המיסים (שהם גם אלה ששולחים את ילדיהם לצבא), ומפולת מדינית חסרת תקדים, שכבר החלה, ותרסק את מעמדה של ישראל בעולם.
המציאות ההיסטורית: הטענה שרובם חזרו או “רק ממתינים לסיום המלחמה” אינה מדד בטחוני. גם בצפון, לאורך 2024-2025, נותרו עשרות אלפי עקורים חודשים ארוכים עד להסדר יציב — עדות לכך שהחזרה לשגרה תלויה במיגור איום לאורך זמן. ניסיון העבר בלבנון (מבצעי 1993/1996 שנגמרו בהפסקות אש ללא פירוק האיום) הוביל בסוף ל-2006. הלקח: חזרה בטוחה נשענת על שינוי מצב האיום, לא רק על הצהרה או רגיעה זמנית.
"הכרעה" תחזיר את החטופים? איך בדיוק?
הממשלה מעדיפה שלא נזכור כי כבר בסוף שנת 2023 צה"ל היה בעזה, בעיקר ב"עזה עילית". צה"ל לא תמרן ברחבי "עזה תחתית" - מאות ק"מ של מנהרות ופירים בתת קרקע – ולא טיהר אותה. זאת, משתי סיבות: החטופים, והיעדר אמל"ח ותורת לחימה לטיהור המנהרות. אחרי כמעט שנתיים של לחימה, לא ברור איך צה"ל, לאחר שיכבוש את עזה-עילית, יוכל לטהר את עזה תחתית ובו-זמנית לשחרר את החטופים. לכך נדרשת גם, ואולי בעיקר, מדינאות. לפיכך, הלוליינות המילולית של נתניהו לפיה ההכרעה תחזיר את החטופים, אינה מחזיקה מים, מנוגדת לקביעתו המקצועית של הרמטכ"ל ולא מתבססת על שום טיעון לוגי.
המציאות ההיסטורית: נכון שברוב המקרים החזרות בוצעו בסוף דרך הסכמות/עסקאות (למשל אחרי 1973 בהסכמי הפרדה, וב-1985 בעסקת ג’יבריל); מאידך, לחץ צבאי משפיע על תנאי העסקה — זו דינמיקה שחזרה בהיסטוריה הישראלית שוב ושוב, וגם ב-2024-2025 הוצגו מתווים ששילבו לחץ ומו״מ. לכן טענה מוחלטת נגד תרומת מאמץ צבאי להשבת חטופים אינה מתיישבת עם דפוסי עבר.
סיכום
סיכומו של ידלין: בנסיבות הנוכחיות, בצל המבוי הסתום אליו קלעה אותנו הממשלה בעזה, תמיכה בהמשך המלחמה ברצועה היא למעשה תמיכה בכיבושה ללא חלופה לחמאס זולת צה"ל, הקמת ממשל צבאי, סיפוח, התיישבות יהודית וטרנספר.
תפיסת הביטחון של ישראל דוגלת במלחמות קצרות והכרעות ברורות. זה מה שקרה מול חיזבאללה ואיראן. בהתמשכות המלחמה בעזה, נתניהו משרת מטרות הפוכות לאידיאולוגיה שלו - הפלסטינים הפכו לקורבן, הנרטיב הישראלי התאייד וההכרה במדינה פלסטינית מעולם לא הייתה רחבה יותר.
בשורה התחתונה, למרות הניסיונות ליצוק היגיון אסטרטגי-מדיני להמשך המלחמה וכיבוש עזה, בפועל הם משרתים כנראה רק מטרה פוליטית - המשך קיום הממשלה. בפועל, דווקא הנצחת המלחמה, היא שתפגע בהרתעה של ישראל ובמעמדה הבין-לאומי ותשחק את הישגי צה"ל לא רק בעזה, אלא בכל הזירות בהן הושגו הצלחות מרשימות.
סיכום לאור המציאות ההסטורית: הטענה שהמשך הלחימה פירושה אוטומטית כיבוש, סיפוח וטרנספר היא מסקנה שאינה מתחייבת מהמצב; ניתן לגבש מסלול אחר: המשך לחץ צבאי ממוקד לשחיקת היכולת הצבאית של חמאס, בצמידות למסגרת אזרחית-מנהלית חלופית בעזה בתמיכת גורמים אזוריים ובינלאומיים, ולצידה מנגנון עסקאות חטופים שאינו מתמרץ חטיפות עתידיות. הרתעה יציבה לא מושגת בנסיגות חד-צדדיות או בהפסקת לחימה ללא שינוי במאזן היכולות, אלא בשילוב של הישג צבאי מדיד, כללי משחק ברורים ואכיפה עקבית. תפיסת הביטחון הישראלית שואפת ל״מלחמות קצרות והכרעות ברורות״ – אך כשהאויב שומר יכולת להתעצם מחדש, “קיצור” מלאכותי של המערכה יוליד סבב יקר ומסוכן יותר. לפיכך, המבחן איננו אם להמשיך “מלחמה לשם מלחמה”, אלא אם לעגן את המשך המאמצים ביעדי קצה ברורים: פירוק יכולות חמאס הלוחמות, החזרת חטופים, והקמת משטר אזרחי שאינו עוין – עם תכנית יציאה מדורגת ותנאים להפסקת אש שניתנים לאימות. מהלך כזה עשוי לשקם הרתעה, לצמצם שחיקה בינלאומית, ולהגן על הישגי צה״ל בכל הזירות – בלי להיגרר לתרחישי קבע של כיבוש או אנרכיה.
תגובות