מלחמת העי והרתעה אסטרטגית

מיד לאחר הכניסה לארץ וכיבושה המזהיר של יריחו, נוחל צבא ישראל תבוסה מחפירה במערכה הראשונה מול העי.

תבוסה זו מגיעה בעקבות חטאו של עכן, שמעל בחרם יריחו. מטרת החרם, כפי שמסביר הרב רפי טוויל, הייתה חינוכית: להחדיר בעם את התודעה שמאחורי ניצחונותיהם עומד ריבונו של עולם, ולא "כוחם ועוצם ידם". אלא שהבעיה היא שעונש נקודתי וחינוכי זה יצר נזק אסטרטגי אדיר לנכס החשוב ביותר של עם ישראל – ההרתעה.

עד כמה גדולה הייתה ההרתעה לפני כן? ניתן ללמוד זאת מדיווחה של רחב למרגלים:

"וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם... וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם..."

כיצד ניתן לשקם פגיעה כה אנושה בהרתעה? התשובה המפתיעה טמונה בתוכנית המארב האלוהית.

בהתקפה הראשונה על העי, הכוח התוקף מנה 3,000 לוחמים בלבד (על פי המלצת כוח הסיור) – מספר זעום במונחי המלחמות של העולם העתיק. לעומת זאת, בהתקפה השנייה הופעל כוח גדול פי עשרה: 30,000 לוחמים, מתוכם 5,000 הוצבו במארב ו-25,000 היוו את הכוח העיקרי. תגובתם של אנשי העי למראה הכוח הישראלי הגדול מפתיעה לחלוטין:

"וַיְהִי כִּרְאוֹת מֶלֶךְ הָעַי וַיְמַהֲרוּ וַיַּשְׁכִּימוּ וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל לַמִּלְחָמָה... וְהוּא לֹא יָדַע כִּי אֹרֵב לוֹ מֵאַחֲרֵי הָעִיר."

לא קרב הגנה, אלא קרב התקפה! מניין הם שאבו את עוז הרוח הזה? כאשר הכוח הישראלי העיקרי מביים נסיגה מבוהלת ("וַיִּנָּגְעוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָל יִשְׂרָאֵל לִפְנֵיהֶם וַיָּנֻסוּ דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר"), כל כוחות העי שועטים בעקבותיו למרדף, ומשאירים את עירם חשופה לחלוטין לכוח המארב שמעלה אותה באש. ברגע שאנשי העי קולטים שנפלו קורבן להונאה מבריקה, רוחם קורסת בבת אחת – ממש בדומה להלם שניחת על האויב ב"מתקפת הביפרים" בימינו:

"וַיִּפְנוּ אַנְשֵׁי הָעַי אַחֲרֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה עָלָה עֲשַׁן הָעִיר הַשָּׁמַיְמָה וְלֹא הָיָה בָהֶם יָדַיִם לָנוּס הֵנָּה וָהֵנָּה..."

העי מושמדת עד עפר. ובכן, לאחר ששב ישראל מחטאו של עכן, איזו תמונה גאופוליטית נצרבת בתודעה האזורית?

למתבונן מן הצד, התמונה מתבהרת באור מדהים: לפתע "ברור" לכולם מדוע ישראל שלחו בתחילה רק 3,000 לוחמים. התבוסה הראשונה נתפסת כעת כפעולת הונאה מתוכננת מראש, שנועדה לייצר קונספציה מוטעית אצל מלך העי כאילו הישראלים פגיעים. קונספציה זו היא שגרמה לו לנקוט בגישה התקפית פזיזה, ובתחילה היה נראה שהוא אף צדק כשצבא ישראל "ברח". אולם אז, לתדהמת כל עמי הסביבה, התברר שהמהלך מתחילתו ועד סופו היה תרגיל עוקץ אסטרטגי.

לסיכום, לא רק שההרתעה הישראלית לא נפגעה – נוספה לה הילה של תחבולנות צבאית מבריקה. מעתה, גם כאשר ייראה שצבא ישראל מפסיד או נסוג, האויב לעולם לא יוכל להיות בטוח שזה אינו חלק ממהלך הונאה מתוחכם. כמה נפלאה דרכו של ההשגחה: העונש הרוחני והחינוכי לא רק שלא גורם נזק לטווח הארוך, אלא אף מעצים את כוחו של העם!

שנזכה לישועות ולנחמות בימים אלה!

נ.ב. מדוע נצטווה יהושע למול את העם ב"חַרְבוֹת צֻרִים"? חרב צור היא למעשה נתז דק וחד כתער, הנוצר מהכאה מדויקת בקצה אבן צור. היא מקבילה לחלוטין לסקלפל – סכין מנתחים מודרנית. השימוש בחרבות צורים סיפק בפועל המוני סכיני ניתוח חד-פעמיים וסטריליים, מה שאפשר את ביצוע ברית המילה ההמונית באופן בטוח, נקי מזיהומים ויעיל.