סבא דוד מנדלסון

בס"ד                                                                                                     תאריך: 28.6.2012

פרק 1: מוצאו ונעוריו של סבא רבא דוד מנדלסון ז"ל

ארץ המוצא: רוסיה

עיר מוצא: דבין

תאריך לידה: 1 ינואר 1915

שם אימו: חנה מנדלסון ז"ל

שם אביו: אברהם מנדלסון ז"ל

שמות אחיו: לייב אריה מנדלסון ז"ל, אליהו מנדלסון ז"ל

סבא רבא דוד מנדלסון ז"ל נולד ב-1 לינואר 1915, שנה אחרי התחלת מלחמת העולם ה-1. הרס כללי , יהודים נלחמים משני צדי המתרס . היהודים הגרמנים פטריוטים לגרמניה , והיהודים הרוסים מגינים על רוסיה. לראשונה בהיסטוריה נעשה שימוש בגזים רעילים על ידי הגרמנים. המוני הרוגים , מאות אלפי פצועים והיהודים כרגיל בין הפטיש לסדן. היהודים בגרמניה מואשמים בבגידה , ברוסיה יהודי המקום נקראים בשם – מרגלים גרמנים ששפתם יידיש דומה לשפה  הגרמנית.

סבי שמע מסבא-רבא דוד ז"ל על מקרה במלחמה בו חייל רוסי וחייל גרמני נתקלו בזמן הקרב בתוך חפירה (תעלה) , החייל הרוסי דוחף את הגרמני אל דופן החפירה, הם כל כך צמודים זה אל זה עד שאין באפשרותם לירות. נותרה להם רק התגוששות זה מול זה , הרוסי התגלה כחזק או זריז יותר והכה בעזרת קת הרובה את הגרמני בראשו. הגרמני נפל על ברכיו אוחז ברובהו והרוסי כוון את כידונו אל גרונו של האויב. בנועזות מפתיעה הגרמני הדף עם רובהו את הכידון המכוון אליו וכעת היה זה כידונו שלו שכוון אל ליבו של החייל הרוסי . כעת הם יהרגו זה את זה.

"שמע ישראל"- זעק הרוסי וכיסה את עיניו בידו.

קורה דבר לא ברור – קולו מהדהד בחפירה הצרה בשני קולות, הוא פוקח את עיניו במחשבה כי הגיע אל העולם הבא ולעיניו נגלה הגרמני בעיניים עצומות זועק אף הוא "שמע ישראל" . שניהם יהודים , הם התחבקו והחלו לבכות ...

דוד הקטן ומשפחתו היטלטלו ברחבי אירופה , ווינה, דווינסק  ואחר כך ביילורוסיה. הילדות שלו עברה במינסק . אביו היה סנדלר , אמו לקוית ראיה, וכל יומה טרודה בהשגת מזון למשפחתה.

הוא היה אדון לגורלו, לא היה מי שיפקח עליו וההשפעה היחידה עליו היה הרחוב לאחר המלחמה.

פעם אחת נתפס על ידי חבורת  בריונים   שהכריחו אותו לעשן סיגריות. הוא כמעט נחנק אך הם "עודדו" אותו להמשיך –" תשאף עמוק יהודון!". ראשו הסתחרר, עיניו כוסו במסך שחור אפוף עשן, אך הם לא הרפו –" תעשן!  חתיכת נחש" . החלה בחילה ומיד אחריה שטף הקאות. הם הכריחו אותו לעשן 2.5 סיגריות וכנראה הוא איבד את ההכרה. אנשים רחמנים מצאוהו והחזירו אותו הביתה . אמו האומללה בכתה מרות –"דודיק שלי, דודיק מה עשו לך?" -אותה חבורה המשיכה להכריח אותו לעשן, ויותר מאוחר העישון הפך לסמל לבגרות ועצמאות. הרגל גרוע ומזיק וכך כל חייו עישן עד אשר חלה בכיב קיבה ושחמת הכבד, אז כבר לא יכל לעשן.

בזמן המלחמה בגרמנים לעיתים קרובות החליף את מנת הלחם היומית שלו בפירורי טבק זולים. סבי זוכר אותו תמיד עם סיגריה בפיו, כנער מתבגר היה סבי בגניבה לוקח ממנו סיגריות ובשירותים, נסתר מעין כל מנסה לעשן. סבא-רבא דוד כנראה שם לב לכך, אך לא החביא את הסיגריות ורק סיפר לסבי איך קרה שהוא התחיל לעשן...

פרק 2 :בבגרותו של סבא רבא דוד מנדלסון

פרטים על לימודיו של סבא-רבא דוד, כיצד סיים, מדוע כמומחה צעיר הגיע מעיר הבירה מינסק לרצ'יצה כל זאת אינו ידוע לי, לצערי. למרות הפעמים הרבות ששאל סבי את אימו על פגישתם הראשונה לא קיבל תשובה-  "הכל היה פשוט מאוד.." זו הייתה תשובתה.

איני יודע כיצד בדיוק או מי שלח אותו, אך, בשלב מסוים הגיע סבא-רבא דוד לקזאן לקורס קציני קישור. הייתה זו קזאן שלפני המלחמה ובעקבותיו הגיעה סבתא-רבא מרים שהייתה בהריונה הראשון – עם סבי. סבא-רבא דוד היה מומחה בכל מה שקשור לרדיו ובהמשך בטלוויזיה ואת  "ידי הזהב" שלו הוא הוריש לילדיו וגם לנכדיו. הוא היה גאון שלימד את עצמו את כל מה שידע ואחרי כן לימד גם את סבי. צילום , הדפסת תמונות , אופניים , אופנועים,  מכוניות ונשק -  הכל קם לתחייה תחת כפות  ידיו.

בגיל תשע הוא לימד את סבי לרכב על אופניים, במשך יום שלם כמעט הוא רדף אחריו -ובזכות זה שלט סבי היטב בכלי.

סבא-רבא דוד ז"ל מעולם לא נטש מי שהיה בצרה ובמיוחד לא יהודי הנתון בבעיה, הוא תמיד בא ועזר במילה טובה, עיצה טובה ובכסף. כפי הנראה תכונה זו עברה אלינו ממנו ומסבתא-רבא מרים.

פרק 3 : שירותו בצבא האדום

סבא רבא דוד מנדלסון ז"ל ששירת בצבא האדום, סיפר לסבי כי פעם עשה מעשה שהגיע לו עליו את הדרגה הגבוהה ביותר באותות הגבורה ברוסיה הסובייטית. אולם בגלל תנאים מסוימים לא קיבל את "הזהב" אלא את הכוכב האדום.

מאחר וסבא-רבא דוד ז"ל היה יהודי בעל ברית מילה שנשבה ע"י הצבא הגרמני, וברח מהשבי – הרוסים לא קיבלו את טענתו כי ברח מהשבי וחשדו בו בשיתוף פעולה עם האויב. ולכן, הורד מכל דרגותיו בפעם הראשונה והיה ל"סגן" והושם באוגדת "בשר התותחים" .

אך, למרות הכל שב ועלה בדרגותיו והגיע לדרגת "סרן".  מאוחר יותר, כשסבא-רבא דוד ז"ל שהה בבית חולים בקזאן בתקופת החלמה מפציעתו , הוא היכה קצין שהתעלל בו – ושוב הפסיד את כל דרגותיו ואותותיו וחזר להיות חייל פשוט פעם נוספת באוגדת "בשר התותחים".

*הערה: הסבר המושג "בשר תותחים" – כשהצבא יוצא למלחמה ההולכים בראש נקראים בשם זה. וזאת מכיוון שאין אף אחד מלפניהם שיכול להגן עליהם, לבדוק אם הדרכים ממולכדות או ממוקשות – הם הראשונים להיפגע מהאויב. ובנוסף לכל זה מאחורי אותם חיילי "בשר התותחים" צועדים חיילים הנושאים מקלעים וברגע שהם קרבים לאויב - המקלעים מתחילים לירות ללא אבחנה ואותם חיילי "בשר התותחים" הם הראשונים להפגע מאש זו עוד לפני האויב. סכנה כפולה ומכופלת.

בשבי / מתוך ספרו של סבי ד"ר יהודה מנדלסון על אביו סבא-רבא דוד מנדלסון ז"ל

מצור , הלם קרב ושבי היו רק חלק ממה שעבר עליו במלחמה .

אבא יצא למלחמה כמתנדב . בן 26, בלונדיני , אפו ישר ועיניו כחולות - הוא לא דמה ליהודי טיפוסי ובצבא קראו לו החיילים דניה .

לפני שנסע הספיק להבריח אותנו מרצ'יצה עירנו באוניית משא , ובאיומי רובה הבריח מהמקום  גם את משפחת פיקרובסקי.

   כוחות מהצבא הרוסי ששהו ביער הוקפו בכוחות גרמניים , לא הייתה דרך להימלט. מצור .  קבוצה של חיילים וקצינים החלו להוריד את הדרגות ממדיהם ולהשמיד את התעודות והמסמכים האישיים , חלקם אף נותרו יחפים . הגרמנים הידקו את חגורת המצור מרגע לרגע וכאשר כבר הגיעו אל החיילים הרוסים רדפו אחריהם כמו כלבי- רועים המרכזים עדר סורר . בכוחותיהם האחרונים , כשהתשישות מאיימת להכריע אותם ניסו הרוסים לחמוק , אך נתקלו בשורשי עצים ומעדו על ערמות של עלי- המחט . הם חיכו לירייה בגבם החשוף , החיילים הבריאים יותר עזרו לפצועים ולתשושים.

    דוד שהכיר את השפה הגרמנית אמר לחברו ואסייה שמעבירים אותם לבקתה של שומר היערות , זה נתן קצת כוח לשבויים . הם הגיעו לבקתה מאוחר בערב , כולם הוכנסו פנימה והדלת ננעלה עליהם מבחוץ . הבקתה הייתה ריקה ורצפתה  חשופה . לא היה סימן לאוכל ורק קור עז אחז בעצמות . אור הירח חדר לחדר מבעד לחלון קטן שהיה ממוקם קרוב לתקרה והאיר על החיילים הממוטטים . הם לא אכלו כבר כמה ימים , בגדיהם קרועים , תשושים , יחפים וחלקם פצועים והלומי- קרב . מסביב נשמעו נחירות , אנחות וצעקות מתוך סיוטי לילה . השינה נדדה מעיניו , הוא ידע כי מחר הגרמנים יעברו בין החיילים השבויים ויגלו כי הוא יהודי וגם קצין – וזה כבר מוות בטוח . אין שום דרך לברוח , החלון כל כך קטן שאפילו את הראש אי אפשר להוציא דרכו . הדלת נעולה והם בלב יער עבות . ראשו הלום מהפגזים שנחתו סביבו מוקדם יותר  - נדמה כאילו הוא מלא בצמר גפן אך כבד מאוד , מסוחרר, כאב עמום ממלא אותו , הדיבור קשה ולא ברור - והשמיעה גרועה .

        פתאום החלו לצוץ בזיכרונו אישתו מרצ'קה - איפה היא עכשיו ? האם הצליחה להימלט עם הילדים אריק וזינצ'קה ? מראות קשים  רצים בראשו , מחשבות על מה יהיה מחר , הייתכן כי מחר יסתיימו חייו .. כך להיהרג ולא לראות יותר את האישה והילדים .. והמשך חייו ? מה לעשות?   אם ישנו כוח עליון אז תן  לי  את  האפשרות  לנקום  בגרמנים  ולגדל  את ילדיי ! הוא ניגש אל החלון וניסה כמה פעמים לטפס על קורות העץ החלקלקים שעל הקירות על מנת לברוח דרך החלון הקטנטן אך ראשו לא נכנס כלל . הוא רצה מאוד לחיות או לפחות לקבל הזדמנות אחרונה להכות חזרה בגרמנים הנאצים . עלתה במוחו המחשבה שאולי ינסה להתנפל על חייל גרמני אחד לפחות ולקחת אותו עמו אל המוות .. לפתע נגיעת יד זרה בכתפו , האם זהו ואסיה חברו ? –" ואסיה?"  שאל  -" כן דני , זה אני , ידוע לי כי אתה יהודי אך לא אגלה זאת לאיש , אתה חייב להישאר בחיים . הלוואי וכל היהודים היו כמוך , אני אשתדל ככל יכולתי לעזור לך ושנינו יחד עוד ננקום בבני הבלייעל ".  בזחילה חרישית חזר ואסיה למקומו .  - ברוך השם אני לא לבד , חשב דוד - יש לי חבר וידוע כי חבר אמיתי הוא חבר בשעת צרה. אבל מה לעשות כעת? כדאי להירדם ולאסוף כוחות ליום המחר, היום שיחרוץ את גורלי אם אחיה ואם אמות . את שארית הלילה עבר מבולבל ומעורפל . מול עיניו חלפו פניהם היקרות של אישתו וילדיו הקטנים .     

מוקדם בבוקר נשמעו צעדים כבדים של מגפיים מפורזלים , חריקת מפתח במנעול אך המנעול סרב להיפתח . הגרמנים החלו לקלל את המכניקה הרוסית ולבסוף הדלת נפתחה בחריקה . אור השמש שטף את החדר , בכניסה עמדו שני גרמנים עם תת-מקלע ו"פוליציי" - שוטר בילורוסי מתורגמן שהתלווה אליהם – "צאו מהבקתה אחד אחד ותורידו את המכנסיים !". זהו זה - חשב - עכשיו הם יגלו כי אני נימול  ויחסלו אותי במקום , מה לעשות ? המחשבות הסתובבו במוחו   במהירות . – "אני אעכב אותם ואתה תצא מהחלון" – לחש ואסיה באוזנו . הוא לא הספיק לענות לו , נשארו שניות ספורות עד לתורו . השבויים יצאו לאט לאט מחשכת הבקתה , הדלת נראתה כדלת כניסה לעולם אחר , עולם מואר ומלא שמחת חיים . השבויים הורידו בחוסר רצון את מכנסיהם ונעלמו לאיטם בפתח הדלת , – הצל אותי, הצל אותי ! - עלתה זעקה במוחו . במהירות לא רגילה טיפס על הקורות החלקלקים עד לחלון ודחף בכוח  את ראשו דרכו , כתפיו הרחבות בשום אופן לא הסכימו לעבור בפתח הצר והוא החל להשתחל כמו נחש המנסה להיפטר מנשלו . בדרך נס הכתפיים עברו וידיו נשארו תלויות קדימה חסרות אונים , בית החזה נמחץ בין משקופי החלון ואיים להתנפץ בכל רגע . דוד לא יכל לנשום אבל ההתקדמות נמשכה , הזמן כאילו עמד מלכת , כאב – חנק – פחד מוות . 

גופו החל לעבור בחלון בכוח כאילו מברגה ענקית מבריגה אותו החוצה . מה שהתחולל בפתח הדלת לא נודע במדויק מעולם : נשמע קולו של ואסיה המדבר בצורה משונה וצוחק צחוק לא אנושי , הגרמנים והמתורגמן שלהם זרזו אותו , איימו עליו ואמרו כי אם יתברר כי הוא אכן משוגע הם יחסלו אותו מיד . כל זה נמשך דקות ספורות אך בעיני דוד היה זה כנצח . השומרים צעקו  על ואסיה המעמיד פני משוגע וחוסם את הכניסה לבקתה , הם דרשו שיפנה מיד את מקומו לבדיקת השבוי הבא . פתאום נשמעה ירייה באותו רגע איבד דוד את שיווי משקלו על קצה החלון ונפל החוצה , נפילת הגוף על הקרקע הושתקה בקול הירייה וזעקת כאבו של פצוע ירי פילחה את האוויר .

הוא נפל על הראש וכנראה שלזמן מסוים איבד את הכרתו . כאשר התאושש מצא את עצמו מתהלך אבוד ביער. הבקתה , השבויים , הגרמנים כולם נעלמו , השמש כבר זרחה והציפורים ריננו בין צמרות העצים . היה די חם ביער והגוף הכואב החל להפשיר ולחזור למצבו הטבעי מהמצב המצומק בו היה . כמו בלון המתנפח לאט , הצלעות השמיעו קולות של כלי סדוק שמחברים מחדש . כל הגוף דאב והראש היה נפוח מכאבים .

אני חי , ברוך השם אני חי , אבל מה על חברי ? ואסיה היקר , האם הם העזו להרוג אותך ? אני אף פעם לא אשכח את אשר עשית למעני , אני עוד אנקום את דמך ! המחשבות היו נתונות כעת למזון , הוא לעס משהו וליקק טיפות טל מהצמחים .  ערוץ נחל לא מוכר נקרה בדרכו ודוד הלך לאורכו עד שהגיע אל אגם קטן . הוא החל לשתות מתוך צימאון אדיר ואף אסף מים בקופסת שימורים חלודה שמצא זרוקה . זמן ממושך החזיק את רגליו הפצועות במים ואחר כך את ראשו הכואב . שוב לעס משהו אולי פרות יער או פטריות ויותר מאוחר הגיע לקרחת יער שבה מצא בקתות בודדות השייכות לכפר מבודד . הצימאון שוב ייבש את שפתיו ולשונו , הרעב חפר בבטנו והרצון לעשן היה עז . מה צופן העתיד ? מי גר בכפר הזה , אולי נמצאים שם גרמנים ? למי לפנות ? הוא החל לסרוק בעיניו את המקום הנראה נטוש . לא נשמעו קריאות תרנגולים או געיית פרות , לא פעיית כבשים או נביחות כלבים- הכל כאילו מת .

בקושי רב סחב את רגליו המדממות בכדי להגיע אל הבקתה הקיצונית , בשכיבה על בטנו זחל כלטאה גדולה . חושי השמיעה והראיה התחדדו באופן מדהים ולמרות הכאב והקושי הגוף התקדם לעבר הכיוון הנכון . בסופו של דבר הגיע עד לגדר הבקתה העשויה מבקעי עצים . לפתע נשמע רשרוש עז ומולו הופיע כלב גדול , שניהם היו המומים . הדחף הראשוני של הכלב היה לנבוח על הפולש הזר ,אבל, כנראה התדהמה ממראה האדם הזוחל כחיה הותירה אותו פעור פה וחסר תזוזה .  האדם והכלב ניקבו זה את זה במבטיהם . תנועה מיותרת , רעש והגרוע ביותר נביחת הכלב יכלו להסגיר מיד את הנמלט . דוד ריכך את מבטו והביט בכלב בחביבות , הוא הצטער על שאין בידיו דבר שיוכל לתת לכלב על מנת לרכוש את אמונו . עברו כמה שניות והוא החליט כי עדיף שלא יביט ישירות בעיני הכלב - שהחל להניע את ראשו מצד לצד .. הוא פשוט עצם את עיניו וקפא על מקומו בתנוחה לא נוחה . כמה זמן חלף ? - חשב - שרר שקט והוא רצה רק לברוח מהמציאות אליה נקלע . כאשר כבר פקח את עיניו הכלב נעלם ולפניו עמדה אישה ביילורוסית מבוגרת . היא הביטה בתמיהה ופחד באדם השרוע על הארץ , "סבא, מי אתה ? מהיכן הגעת ? אולי אתה שבוי ?" – הדהימה אותו פניית האישה המבוגרת  אליו בתואר "סבא" , הרי לפי גילה יכלה להיות אימו . –" למה "סבא" ? "- שאל אותה דוד , גם על מנת למשוך זמן וגם כדי לא להפחיד אותה .  –"הרי ראשך עטור שיער שיבה ! "- ענתה לו . לאחר מכן הוא נוכח לדעת כי אכן שערותיו הלבינו בעת שיצא מהחלון .           

האיכרה השקתה והאכילה אותו , היא אף הרשתה לו להתחבא בערמת חציר שעמדה ליד ביתה . הוא שרד, בהמשך דרכו פגש בפרטיזנים ונלחם לצדם . כאשר התאפשר לו - חצה את קו האש וחזר אל כוחות הצבא האדום . שם דוד "זכה" לשרת ב 'עמדת העונשין' (בצבא הרוסי שבוי שברח משביו- במיוחד אם הוא יהודי, נחשב למרגל והיה מוצב כבשר תותחים בראש פלוגתו כשמאחוריו צועדת שורת חיילים עם מקלעים שיורה בכל מי שמביט אחורה)  לאחר שהחזיק שם מעמד חזר שוב ...  למלחמה .   

פרק 4: אובדן כל משפחתו בחיסול גטו מינסק

הוורמאכט כבש את מינסק זמן קצר לאחר הפלישה של הגרמנים לברית המועצות ביוני 1941. בעקבות הצבא, נכנסו גם עוצבות המבצע(Einsatzgruppen) והחלו לרצוח יהודים בירי. בסוף יולי 1941 הקימו הגרמנים גטו וכלאו בו 100,000 יהודים מן העיר מינסק ומערים סמוכות. לאורך כל תקופת קיומו של הגטו בוצעו פעולות רצח. יהודים נורו או הומתו בגז במשאיות גז מיוחדות במאלי טרוצינץ, כפר קטן במרחק כעשרה קילומטר ממינסק. כשהחל הגירוש של יהודי גרמניה בסתיו 1941 הגיעו מספר משלוחים של יהודים גרמנים למינסק. היהודים הגרמנים שוכנו בגטו שני, נפרד. דיירי שני הגטאות אולצו לעבוד כפועלים בבתי חרושת בתחומי הגטאות ומחוצה להם. בסתיו 1943 חיסלו הגרמנים את גטו מינסק. חלק מהיהודים גורשו למחנה ההשמדה סוביבור. 4,000 יהודים נרצחו במאלי טרוצינץ. ביולי 1944, כאשר מינסק שוחררה, נותרו בה אך יהודים מעטים שהצליחו לשרוד במסתור. (ארכיון יד ושם)

כל משפחתו של סבא-רבא דוד מנדלסון ז"ל נספתה בגטו מינסק, לא נותר זכר מלבדו. ההורים, האחים, הדודים ,האחיינים, השכנים -  לא נותר איש.

זיכרונות מגטו מינסק / מתוך ספרו של סבי ד"ר יהודה מנדלסון על אביו סבא-רבא דוד מנדלסון ז"ל

מעולם לא ראיתי את סבי , סבתי ואחיו של אבי. כמו אותם אלפי היהודים שנהרגו במשכנות העוני הנידחים בימי הטרגדיה הנוראית של עמנו. כמו רבים הם האמינו ללא עוררין בהומניות ובנאורות של העם הגרמני.

את האינפורמציה הקצרה על הרג האחים באירופה קיבלו כמו עוד שקר ברשימת השקרים של הפרופוגנדה הסובייטית.

הם כמו רבים בזמננו השתדלו לעצום עיניים, לא להאמין בקיום האנטישמיות זאת למרות שנתקלו בה לאורך כל חייהם

-הגיע מות עינויים לאחד משמורות הפשיזם.

אז החלה הטרגדיה של אבי שרדפה אותו לאורך כל חייו. רק הוא יכל לשכנע את בני משפחתו לעזוב את מינסק , אך ביומה הראשון של המלחמה עזב אפילו את אשתו ושני הפעוטות על מנת להתנדב ולהלחם בחזית.

לאחר מכן אבא חיפש את עקבות יקיריו בכל מקום אפשרי: בארכיונים של המלחמה, סיפורי עדים בודדים שנותרו בחיים. (ממאה אלף יהודים מינסק נשארו כמאתיים איש) אך, הכול היה לשווא. מהארכיונים חזרו התשובות –" אין לנו מידע על אזרחים שנהרגו בשטח מינסק תחת הכיבוש הגרמני."

את שם אמו שנרצחה נתן לבתו. לעיתים רחוקות סיפר לנו על הקרובים ,אך בשבילי היו אלו סיפורי היסטוריה משנים עברו. רק בזמן מותו המוקדם (בגיל 49) של אבא פרץ לנשמתי האסון של אבא, כל מה שהיה חשוב לאדם היקר לי מכל הפך לחלק מחיי. אבא נסע כל שנה למינסק בחיפוש אחר עקבות הנרצחים.

בשנת 1969, חמש שנים לאחר פטירת אבי, החלטתי להמשיך את דרכו. מינסק התגלתה כעיר יפה, גדולה וירוקה. הפארקים, הכיכרות, והרחובות הרחבים לא הזכירו במאום את הטרגדיה שהתרחשה שם לא מזמן וגם לא את העיר שנהרסה כמעט עד היסוד בזמן המלחמה.

במינסק קיים מוזיאון ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, זהו מבנה כביר בעל שלוש קומות. באולמות רחבי ידיים ישנם מוצגים רבים מהמלחמה, מרשימה ביותר היא התצוגה של הדגם המוקטן של הכפר הביילרוסי חטין אשר הוצת ועלה בלהבות על כל תושביו, ליד הדגם  -להבות המלוות בקולו של השדרן לויטן המקריא זיכרונות מהאדם היחיד והעד היחידי מהכפר חטין.

חיפשתי שם את תיעוד ההרוגים והלוחמים בגטו מינסק- אך לשווא. ישנו מעמד של שתי לוחות ובו מוזכר בדרך אגב גטו מינסק, שם גם לא הצלחתי לגלות כמה יהודים נספו בגטו. מהלוחות ניבטו אלי פנים יהודיות יפות של הגיבורים המתנגדים בארגון הפרטיזני, אבל באף מקום לא צוין כי הם יהודים, הכיתוב היה אזרחים סובייטים – פרטיזנים בלרוסיים. כאילו לא היו 100 אלף נספים בגטו שמתו רק בשל העובדה שהיו יהודים.

המדריכה במוזיאון סירבה לענות על שאלותיי הצנועות, טענה כי אינה יודעת דבר והפנתה אותי אל מנהל המוזיאון. לשאלתי היכן אפשר למצוא ספר על הלוחמים בגטו מינסק לחשה באוזני הרחק מהקבוצה כי לא קיים ספר כזה לא במכירה , לא בספריות אך, ברשות בעלה נמצא עותק כזה. אחרי התלבטות הוסיפה –"הוא גם יהודי והיה בגטו".

רק לפי שמה הפרטי ושם משפחתה של הפרטיזנית בת ה-12, באחד הסיפורים שם, אפשר היה לנחש כי היא יהודיה- היא הייתה קשרית שנתפסה בידי הגסטאפו, בעזרת אקדח שחטפה משולחן הקצין החוקר ירתה בשני קציני אס.אס. הרגה אותם וקפצה מהחלון.

לצערי הגיע היום האחרון לשהותי במינסק ולהיכנס אל מנהל המוזיאון כבר לא יכולתי. בכל הימים הקודמים הסתובבתי ברחובות וניסיתי לנחש היכן אותם מקומות בהם עברה ילדותו של אבי. שאלתי עוברים ושבים על ההיסטוריה של גטו מינסק, רוב היהודים תושבי המקום התחמקו ממני בחושבם כי אני עוסק בהסתה. הלא יהודים או שלא ידעו לענות לי על אף שאלה או שפשוט פחדו מעברם בימי הכיבוש ובכל זאת מצאתי עדי ראיה לימים הטרגיים ההם. אלה גדלה כילדה לא רחוק מהגטו ובמשך כמה ימים הובילה אותי בסמטאות הגטו לשעבר. שם נשמרו עד הים הרחובות הצרים האפלים והחצרות המלוכלכות- שם חוץ מהד אין לא עשב בודד ולא אבן .

אין לוח זיכרון ולו הקטן ביותר המזכיר את "התושבים הסובייטים", את הטרגדיה שהתרחשה זמן לא רב קודם לחפים מפשע שעליהם אמרו -"אף אחד לא ישכח ודבר לא יישכח". פניתי לוועדת אנדרטות זיכרון המלחמה והעם ענו כי די והותר באנדרטה שבמוזיאון של כפר חטין וכי רק הממשלה מחליטה בדברים כאלה.

אלה הובילה אותי אל מקומו של בית הקברות היהודי במינסק, ולנגד עיני עומד עד היום מראהו. המצב שנגלה לי גרם שאפנה למשרדים הממשלתיים בבלרוסיה ולכמה עיתונים –מפני שכבר תיארתי לעצמי מה יעלה בגורלו של בית הקברות היהודי בלנינגרד. הם ענו לי כי אין בכוונתם להנציח באופן מיוחד את יהודי גטו מינסק וממקום אחד חזרה התשובה –"תהיה יותר רגוע ואל תזמין לעצמך צרות."

חתיכות שבורות של שיש וגרניט עליהן חרותים שמות בעברית וברוסית, זוויות של מגן דוד – זה מה שנשאר מהמצבות. הכול מפוזר ומכוסה באדמה, כאילו  במקום מלא בסבל זה עברה במקום סופת הוריקן איומה. קברים מחוללים עומדים פתוחים ומיותמים. זה מה שראינו במקום שהיה בית הקברות.

עמדנו בשתיקה, כל אחד שקוע במחשבותיו ואז לחשה אלה –"אפילו הגרמנים  שקברו פה אנשים בתעלות סידרו את הגופות בשתי ובערב ואחר כיסו הכול באדמה, אפילו הם  לא נגעו בקברים הישנים."

אבא שלי קבור ברוסיה, הוא נח באדמה רוסית בבית הקברות היהודי ששם מתכננים להפוך את המקום לפארק. אני עשיתי כל שביכולתי כדי להעביר אותו לאדמת אבותיו ולאחר זמן מה הבנתי שאסור להעביר גופת נפטר מקברה אם הוא לא ביקש זאת מפורשות לפני מותו.

פרק 5: שריד אחרון למשפחת מנדלסון, פצוע קרב, אבא ובעל

לסבא-רבא דוד ולסבתא רבא מרים נולדו בן אחד (יהודה סבי) ושלוש בנות (דודותיי – זינה-זלטה, אניה ז"ל, בלה).

עד יומו האחרון למרות שהיה חולה קשה לאחר פציעות רבות בצבא החזיק את ביתו ומשפחתו בכל כוחותיו, דאג לכולם, ובעיקר הנחיל את מורשתו לעזור לאחיך היהודים באשר הם ולדאוג לחלשים.

הוא הלך לעולמו בגיל 47 לאחר מחלות רבות וקשות, אך רק לאחר שדאג לכך שכל ילדיו ילמדו (סבי רופא , וגם דודותיי רופאות) ויהיו אזרחים הגונים ומועילים בחברה.

הוא נקבר ברוסיה, ומאז שסבי עלה ארצה והעלה אחריו את אימו ואחיותיו – לא ביקר איש בקברו מבני המשפחה.

פרק 6: ראיון אישי עם בנו ד"ר יהודה מנדלסון (סבי)

אבא הביא אותי לעולם, נתן לי את שם משפחתו המרשים ולימד אותי כמעט את כל מה שהיום אני מסוגל לעשות.

אבי, חייך היו כה קצרים וכה מועט היה הזמן בו יכולנו להיות חברים אמיתיים.  גיליתי את הצד המבין שבנשמתך רק כשנתיים או שלוש לפני פטירתך,  ומהלך חיי בהמשך היא שרשרת זיכרונות ואסוציאציות ממך. אתה הלכת לעולמך בגיל 49 כשלי מלאו 27 שנים...

כעבור 27 שנים נוספות קברתי את אימי שנהרגה בנסיבות  טרגיות על פסי הרכבת בעתלית שליד חיפה.

חייו של אבא היו אפופי מסתורין מילדותו ועד לשרותו הצבאי במלחמת העולם השנייה, השבי והישארותו בנס בין החיים- כל הנושאים הללו היו טאבו ולא דיברו עליהם בפתיחות.

אבא נולד בשנת 1915 בעיר דווינסק וילדותו הייתה קשה כשמשפחתו נעה ונדה בארצות אירופה – ביילרוסיה, פריבלטיקה, וינה, מינסק...  סבי אברהם בן מאיר היה סנדלר מעולה ואשתו סבתא חנה הייתה עיוורת כמעט לגמרי. נעוריו בשנות הרעב חלפו בעיר מינסק.

נראה לי כי שפת אמו הייתה יידיש ועד סוף ימיו דבק בדיבורו המבטא האידי. אני זוכר כי אחרי המלחמה בהיותי בן 11 הוא כתב את הא"ב ביידיש ולימד אותי לכתוב את שמי "אריק" מימין לשמאל.

אבא יצא לעבוד עוד בהיותו נער לאחר מכן למד בטכניקום הנדסת מזון וסיים כעובד מעבדה מוסמך.

הוא נשלח לעבוד ברצ'יצה כמומחה צעיר בתחומו ושם פגש בבחורה צעירה וחיננית - מרה (אימי) ונשא אותה לאישה.

הצבא גייס אותו בפתאומיות ושלחוהו לקורס קציני קשר בעיר קזן, אישתו ההרה הגיעה אליו לביקור ושם נולדתי. לאחר סיום הקורס אבא השתחרר וחזרנו לרצ'יצה, לאחר כשלוש שנים פרצה מלחמת העולם השנייה ואבא התנדב לשרת בקו החזית. אני זוכר אותו לבוש מדים ורובה לכתפו.

את הקורות בהמשך אני זוכר ממש במעורפל מכתבים במעטפות משולשות שהגיעו משדה הקרב ותמונה קטנה ומוכתמת. בתקופה שלאחר מכן הוא הוכרז כנעדר עד שיום אחד הוא נמצא פצוע , אימא נסעה והביאה אותו לבית החולים הצבאי בקזן. אירועים קשים עבר עליו בהעדרו: פציעות ,שלוש פעמים היה בהלם קרב, פגיעות מרסיסים בראש, ביד וברגל - כל זאת עבר עוד לפני שמלאו לו 30 שנה.

אך הגרוע מכל התרחש בגטו מינסק, שם נספתה כל משפחתו בידי הנאצים ולא נותר ממנה זכר מלבדו. כל חייו חיפש עקבות כלשהן מיקיריו , אך ללא הצלחה.

רצ'יצה של אחרי המלחמה. הבית שלנו הוסב בידי הגרמנים לשירותים ציבוריים, אבא שיפץ אותו בשתי ידיו והחזיר אותו למצבו הקודם. גידול וחינוך הילדים, עבודה מאומצת במאפיית הלחם הגדולה ותוך כל זאת עוד מצא זמן להקשיב ולייעץ לכל מי שנזקק.

הפציעות והטראומות שחווה בתקופת הלחימה גרמו לו למחלת כבד קשה ועם כל הקושי הוא הספיק לדאוג ללימודי הרפואה של בנו ובתו. רצונו העז לחיות לא עזב אותו עד לרגע האחרון והיו לו תכניות רבות. הוא הגיע לבקר אותי בלנינגרד ושם נפטר בפתאומית בין זרועותיי, היה זה  ב-1 במאי  1964.

רגע לפני הסוף עיניו נפקחו והוא הביט בי באופן מוזר, כאילו הוא רוצה לומר משהו או לגלות איזשהו סוד. מיד אחר כך נשימתו פסקה ופרחה נשמתו מעלה. הייתה זו החוויה האיומה ביותר שעברה עליי בכל חיי.

בספרי אני מנסה לאחות את שברי הזיכרונות ממנו.

אפשר לתת כבוד לאבא גם לאחר המוות וזו כוונתי העיקרית.

לגבי משפחת אבי ידוע כי הם לא רחקו מן היהדות, אבא למד בילדותו ב"חיידר" ודודו שימש כרב של העיירה וישנייבו שבביילרוס, אך, כאמור כולם נספו בגטו מינסק ואבא נותר הנצר היחיד לכל השושלת שנהרסה.

איך השגתי את המסמך הנ"ל:

1. ד"ר אלברט כהנוביץ' שהוא ד"ר להיסטוריה האוניברסיטה העברית  ונמצא היום בשליחות בקנדה –וכותב על ההיסטוריה של העיירה רצ'יצה ועל גיבוריה היהודים.

2. דרך אוניברסיטה קנדית יש לו גישה לארכיונים סובייטים.

3. ושם השיג את המסמך הנ"ל שלח לי (לאבא שליט"א) אותו באימייל.

באוניברסיטה העברית כתב ספר ברוסית על היסטוריית העיירה רצ'יצה.

בספר הנ"ל הוא הזכיר את סבא ז"ל (דוד מנדלסון)

4. המסמך הנ"ל הוא השלמת פרטים שלא היו ידועים בשעת כתיבת ספרו.

___________________________________________________________________

היסטוריה:

סבא ז"ל דוד מנדלסון אמר פעם שעשה מעשה שהגיע לו עליו את הדרגה הגבוהה ביותר באותות הגבורה וההצטיינות ברוסיה הסובייטית. אולם בגלל תנאים מסוימים לא קיבל את "הזהב" אלא את הכוכב האדום.

___________________________________________________________________

א. מאחר וסבא היה יהודי בעל ברית מילה שנשבה ע"י הצבא הגרמני, וברח מהשבי – הרוסים לא קיבלו את טענתו כי ברח מהשבי וחשדו בו בשיתוף פעולה עם האויב. ולכן, הורד מכל דרגותיו בפעם הראשונה היה "סגן" והושם באוגדת "בשר התותחים" .

ב. למרות הכל שב ועלה בדרגותיו גם שם והגיע לדרגת "סרן".  מאוחר יותר, כשסבא שהה בבית חולים בקזאן בתקופת החלמה מפציעתו , הוא היכה קצין שהתעלל בו – ושוב הפסיד סבא את כל דרגותיו ואותותיו וחזר להיות חייל פשוט פעם נוספת באוגדת "בשר התותחים".

___________________________________________________________________

המסמך הנ"ל הוא "הענקת אות כבוד" "הכוכב האדום" מזמן שירותו האחרון של סבא באוגדת "בשר התותחים"  .

___________________________________________________________________

*הערה: הסבר המושג "בשר תותחים" – כשהצבא יוצא למלחמה ההולכים בראש נקראים בשם זה. וזאת מכיוון שאין אף אחד מלפניהם שיכול להגן עליהם, לבדוק אם הדרכים ממולכדות או ממוקשות – הם הראשונים להיפגע מהאויב. ובנוסף לכל זה מאחורי אותם חיילי "בשר התותחים" צועדים חיילים הנושאים מקלעים וברגע שהם קרבים לאויב - המקלעים מתחילים לירות ללא אבחנה ואותם חיילי "בשר התותחים" הם הראשונים להפגע מאש זו עוד לפני האויב. סכנה כפולה ומכופלת.

תרגום המסמך הנ"ל

1. השם: מנדלסון דוד אברמוביץ'

2. דרגה: חייל פשוט . טוראי

3. תפקיד: מפקד מחלקה רובאית בפלוגה 317 בארמיה 38 (בשר תותחים) 

סיבת המסמך : הענקת הכוכב האדום אות גבורה. (קראסניה זביזדה).

4. שנת לידה:  1915

5. לאום: יהודי.

6. שייכות למפלגה: לא חבר מפלגה.

7. השתתפות במלחמת האזרחים והשתתפות בארועים הבאים (אחרונות) בהגנת CCCR  -ומלחמת העולם השניה.

מיוני 1941: החזית המערבית.

מיוני 1944: החזית הבלרוסית השלישית.

מאפריל 1945: בחזית האוקראינית הרביעית.

8. פציעות במלחמה האחרונה:

18.10.1941 – נפצע קשה.

20.10.1943 – נפצע קל.

31.7.1944 – נפצע קשה.

9. שנת הצטרפות לצבא האדום – 23.6.1941

10. מקום הגיוס: לשכת הגיוס ברצ'יצה בפלח גומל.

11. אותות הצטיינות קודמים: אין אותות.

___________________________________________________________________

קיצור מעשה הגבורה שבגינו מקבל האות:

א. תפס פיקוד על המחלקה לאחר שמפקדה נהרג תוך כדי קרבות רחוב קשים ביותר באזור צ'כיה (מורבסקיא אוסטרובה) פעל באומץ ומסירות נפש.

ב. המחלקה פרצה ראשונה באזור מיושב (מאריאנסקיה גורה) ובכך ניתקה כוח משמעותי של הצבא הגרמני מהכוח העיקרי. והשמידה את הכוח הנ"ל לחלוטין.

ג. בעת קרב עז על כיבוש מפעל נפצע קשה אך המשיך את הקרב. והמשיך לפקד על המחלקה. לאחר מכן, בחסות החשיכה המחלקה התקרבה למגע בכוח ההגנה הגרמני שהגנה על הכביש הראשי, והצליחו באחת למגר את הכוח הנ"ל. ובכך פרצו לאזור התעשייה של מורבסקיא אוסטרובה.

ד. באופן אישי הרג 3 היטלריים (חיילים גרמנים) – בקרבות לקחו בשבי 50 גרמנים, השמידו עד 80 היטלריים (חיילים גרמנים) ובכך זכאי לאות גבורה הכוכב האדום (אורדין קראסניה זביזדה)

2.5.1945    חתום על המסמך: מפקד פלוגה 317 סג"ן קוטיקוב